Rock-ing Chair – על האלבום החדש של קלפטון

אתחיל מהסוף: האלבום החדש של אריק קלפטון הוא אלבום טוב. הוא שומר על רמה גבוהה שמצליחה להוציא מקלפטון עוד צלילים וצדדים שטרם שמעתי ממנו קודם לכן. קלפטון מביא, אולי לראשונה בחייו, את עצמו, את קולו, אל מרכז הבמה, כאשר היתר, בעיקר הידיים והגיטרה, נדחקות הצידה (ולראייה גם עטיפת האלבום המוזרה משהו…). העיבודים הטובים והרוגע היחסי העולה מהאלבום מצליח להעביר, לפחות בחלק מהשירים, את התחושה שקלפטון כאן כדי ליהנות, לא להוכיח שום דבר לאף אחד. זוהי העמדה האהובה על אמנים בגילו (ע"ע מרק קנופלר, רוברט פלאנט ואחרים) שעשו דבר אחד או שניים במהלך חייהם ויכולים להישען אחורה, להתנדנד על ה-Rocking Chair שלהם ולעשות מה שבא להם. מאמנים כאלו אין ציפיות, שכן שגם אם יפשלו, תמיד יזכרו להם חסד נעורים. בגלל זה הם כל כך נינוחים, בטוחים בעצמם, יש יאמרו אף זחוחים.

ובכל זאת, אני מסתייג משלל הביקורות הטובות להן זכה האלבום. למרות שקלפטון קיבץ לאלבום את מיטב חבריו, אמנים מצליחים ומפורסמים בזכות עצמם, השפעתם עליו כמעט ואיננה מורגשת. גם האלבום עצמו אינו אחיד ברמתו: הוא מתעלה לגבהים ב-Rocking Chair, Diamonds made from Rain וכמובןAutumn Leaves המיתי, אולם יורד אל מתחת לרף הקלפטוני הממוצע בשירים אחרים. השירים, כאשר נשמעים ברצף, מצליחים לשמור על רמה מוזיקלית נאותה ואף ערבה לאוזן. ברם, כאשר הם צריכים לעמוד בפני עצמם, רובם מתרסקים ומתפיידים מהזיכרון לאחר מספר דקות.

אין ספק כי קלפטון של השנים האחרונות הוא כבר לא אותו האמן היצירתי של שנות ה-80. למעשה, קלפטון הוציא בשנות ה-2000 רק שני אלבומי סולו (Reptile ו-Back Home). שניים אחרים יצאו ביחד עם בי.בי.קינג ו-ג'יי.ג'יי. קייל והיתר היו הופעות חיות, אוספים או אלבומי כיסוי. לא שיש בכך משהו רע, אבל עבר זמן מאז שמענו מקלפטון משהו חדש, שאינו גרסת כיסוי, הופעה או עבודה משותפת עם אמן אחר. את קלפטון האמיתי, הוירטואוז, לא שמענו במוזיקה חדשה כמה שנים טובות וחבל.

וכאן אני מגיע לנקודה העיקרית שלי: לקלפטון, בניגוד לאחרים בגילו, עדיין יש את זה. אני אומר זאת כי נהניתי מאוד מהאלבום שהוציא בשנה שעברה ביחד עם סטיב ווינווד, חברו ל-Blind Faith. ההופעה חיה, בועטת והשניים לא נשמעים כאילו הם בשנות השישים לחייהם. קלפטון, לו רצה, היה יכול למנף את הצלחת ההופעה ולהוציא אלבום אולפן חדש. במקום זאת הוא בחר ללכת על בטוח מבחינתו ולהוציא עוד אלבום שירי כיסוי, שמוצלחים ככל שיהיו, אינם מצליחים להוציא ממנו את המיטב.

אולי זה רק אני, שרוצה עוד מקלפטון הישן והטוב ומצפה ממנו לשחזר ימיו כקדם, להחזיר עטרה ליושנה ושאר קלישאות מהסוג הזה. אבל אולי זה בעצם הוא, שרק רוצה להתנדנד על ה-Rocking Chair שלו, להשקיף על העולם מלמעלה ולעשות מה שבראש שלו. אני מניח ששתי האפשרויות נכונות. חבל רק שהן לא מתיישרות האחת עם השנייה…

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: