תוגה קדם משגלית

מעבר לעובדה שספריו של ניק הורנבי מהווים אסמכתא לכל אותם אלו שאוהבים לשלוף ציטוטים סמי מתחוכמים באמצע שיחה, מעבר לעובדה שהם הנפיקו גרסאות קולנועיות מוצלחות למדי, ואפילו מעבר לעובדה שהם משרטטים תמונה מדוייקת למדי של נבכי המוח הגברי, ניתן פשוט לקבוע שספריו של הורנבי, רובם ככולם, מוצלחים. כתיבתו שוטפת והוא מצליח לשרטט, פעם אחר פעם, דמויות אמיתיות שחייהם והאירועים שהם חווים הם מציאותיים ויוצרים תחושת הזדהות. הסיפורים אמינים, הם לא נמרחים, לא מתפלספים יתר על המידה ומציירים, ברוב הפעמים, את המציאות כמות שהיא.

כל אלו הן הסיבות מדוע "ג'ולייט, הגרסה העירומה" לא עבר אצלי, בסופו של דבר, את מבחן הקריאה. זה לא שמדובר בספר גרוע, ממש לא. הדמויות אמינות וגם סיפור המעטפת מעניין למדי. אבל משהו בשטף הקריאה שלי נחסם לאחר הפרקים הראשונים – למעשה, למן הרגע בו דנקן (הדמות המעניינת בסיפור, שלא פותחה כראוי ולא הגיעה לגאולה במהלך הסיפור) עזב את הבית. עזיבתו את הבית סימלה עבורי את סיומו של הסיפור, והחלפתו בדמות גברית אחרת – טאקר – לא הצליחה לנפק את אותו העניין שניפקה דמותו של דנקן. טאקר, למרות הפוטנציאל הגלום בדמותו, התגלה כדמות שטחית ורדודה שאינה מצליחה לסחוף אחריה קוראים. דווקא דנקן, הדמות האווילית התורנית, מצליח במספר פרקים לרכוש את אמון הקורא ולעורר עניין. אולי זו ההזדהות שלי עם החיבה שלו לטריוויה מוזיקלית, אולי זו ההזדהות עם חוסר היכולת של בת זוגתו לשתף פעולה בנושא, אולם דבר אחד ברור – הוא מעניין הרבה יותר ממושא הערצתו.

ג'ולייט, הגרסה העירומה | ניק הורנביהבעיה הנוספת היא דמותה של אנני. הורנבי הוא אשף בתיאור הוויה גברית טיפוסית ונדמה כי בכל הקשור לתיאור מאוויי נפשה של דמות נשית, משהו נתקע. בהחלט יתכן שנשים שקראו את הספר הזדהו עם תחושותיה של אנני – אני מצאתי את שלל בעיותיה כטרחניות משהו. למעשה, הספר מתרומם בפרקים הראשונים והאחרונים ובתווך, שעה שאנני נאלצת להתמודד לבדה ללא דמות גברית מובילה, היא פשוט נתקעת.

וכאשר אני מדבר על טרחנות, אני חייב להתעכב לרגע על הסיפור הבלתי נגמר של משפחת טאקר המורחבת. אחת הסיבות לעייפות שתקפה אותי במהלך הקריאה הייתה ריבוי הנשים והילדים שלו. בין ליזי לגרייס, בין התאומים לג'קסון ובין קייט לג'ולי, נדמה כי העלילה, שהתחילה כמרתקת, התפתחה לכיוון משפחתי ומעניין הרבה פחות מכפי שהבטיחה להיות על כריכת הספר. וזו גם השורה התחתונה של הספר: כמו אלבומו המופתי של טאקר קרואו, שברגע שנחשף הסיפור שמאחוריו, הוא התגלה במערומיו, כך גם ספרו של הורנבי מבטיח הרבה אולם ברגע שמעמיקים בו, מגלים שבפנים הוא קצת חלול.

ושוב, זה לא שהוא ספר רע – הוא ספר טוב, לפחות יחסית לספרים אחרים שקראתי. אהבתי את העיסוק האובססיבי עד גיחוך במוזיקה ואת שלל הפרשנויות המודבקות לשירים חסרי משמעות כמו שיריו של טאקר – עיסוק בו גם אני חוטא מעת לעת. יש אמירה מאוד משעשעת הנוגעת לעיסוק אובססיבי זה והיא מכוונת לא רק לאותם פנאטים, אלא, כמדומני, לתקשורת באשר היא, שברצותה, יכולה לשמר בתודעה גם אנשים שמזמן אבד עליהם הכלח. אבל מהורנבי אני מצפה ליותר. הפוטנציאל טוב – הביצוע פחות. אם רק היה הופך את אנני לגבר ומספר עד כמה היא מתלבטת בין בקשת סליחה לבין צפייה במשחק של ארסנל, זה היה יכול להיות מענין הרבה יותר. אגב, אני מניח שאני גם יודע במה היא הייתה בוחרת…

ובכל זאת…
1. ניל ארמסטרונג המשוטט במרחבי הרשת ומחפש אנשים שיאתגרו אותו במוזיקה חדשה – רעיון גאוני
2. נמצאה ההגדרה להרגשה של נשים נשואות שבעליהן מבקשים מהן סקס…

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: