מארק קנופלר לישראל

הערה: מומלץ לקרוא רשימה זו תוך כדי האזנה לקטע זה.

אלבום חדש של מארק קנופלר הוא הזדמנות מצוינת להעלות מהאוב זיכרונות ילדות מבית הספר. בשנת 1991 הוציאו דייר סטרייטס את האלבום האחרון שלהם כלהקה. On Every Street היה אלבום פופ קליל עם נגיעות ג'ז ובלוז שיאפיינו מאוחר יותר את המשך הדרך של הסולן שלהם קנופלר. עד היום מקוטלג האלבום במילוני המוזיקה תחת ההגדרה "האלבום שהיחס בין כמות הכסף שהכניס ממכירתו לעומת הכסף שהכניס מסיבוב ההופעות שבא בעקבותיו הוא הגדול ביותר". הוא הגיע אלי בצירוף קלטת שחבר הכין לי. "המיטב" הוא כתב עליה ודחף שם את כל השירים הטובים ביותר של הלהקה הבריטית הותיקה. אהבתי. הדיסק והקלטת הפכו להצלחה והחבר (איתי בן זקן, אם השם אומר משהו לכל הפריזאים שמגיעים לכאן מעת לעת) שכנע אותי ללכת איתו להופעה שפתחה את סיבוב ההופעות העולמי שלהם. דייר סטרייטס סגרו את אולם ברסי בפריז לשלושה לילות רצופים. הלכנו להופעה השנייה והתאהבתי.

 

ההתאהבות לא הייתה דווקא בלהקה. הם היו אחלה, עם ביצוע של 14 דקות ל-Sultans of Swing (בדיוק כפי שעשו בדיסק ההופעה החיה Alchemy שהוציאו כמה שנים קודם לכן). ההתאהבות הייתה במוזיקה. דייר סטרייטס פתחו לי פתח לעולם שלא היה מוכר לי עד לאותו ערב: עולם ההופעות החיות האמיתי – האצטדיונים, התיאטראות והאולמות הגדולים שמכילים 10,000-15,000 איש. הייתה זו ההופעה הראשונה שראיתי. אחריה באו עוד רבות וטובות: ספרינגסטין, בואי, גבריאל, גאנס אנד רוזס, פרל ג'ם ועוד אמנים ולהקות שהיו פופולאריים באותה התקופה. את כולם אני זוכר, אבל כמאמר הקלישאה, את הפעם הראשונה זוכרים במיוחד.

לדייר סטרייטס היה סטייל מיוחד. להקה של איש אחד שניגנה סופט רוק בצליל ייחודי – צליל הגיטרה של קנופלר שעד היום מזוהה, לטוב ולרע, איתו. קנופלר נהג לעוות את השירים בהופעה, לשנות אינטונציות ולשבור מקצבים. לעיתים אף גלש ליורופופ מייגע (Twisting by the Pool וכיוצא בזה…) אבל לרוב הכתיב סטנדרטים גבוהים. Telegraph Road, Tunnel of Love, Sultans of Swing, Brothers in Arms ועוד, הם רק חלק מהשירים שכבר הפכו לקלאסיקות. היה זה רוק במיטבו ואני, כנער מתבגר, מצאתי בו את הכיוון שחיפשתי באותה התקופה. לשם הלכתי ושם אני נמצא עד היום.

היום קנופלר כבר זקן. הגיטרה היא אותה גיטרה, אבל המוזיקה כבר מזמן איננה רוק, כי אם יותר ג'ז ובלוז. נוח מאוד לבקר אותו על הסגנון המייגע שנקט בערוב ימיו, אולם כאשר בוחנים את העשייה שלו, מגלים כי כמות הדיסקים שהוציא מאז פרישתו מהלהקה, עולה על זו שהוציא עם הלהקה, מה שמעלה תהייה מיהו הקנופלר האמיתי: הרוקיסט עם הבנדנה, או הזקן עם המשקפיים. האם מוזיקה האמיתית שלו הייתה כמנהיג הלהקה, או כאמן עצמאי? בשנים האחרונות הוציא קנופלר 6 אלבומי אולפן, 3 אלבומים בהם הוא משתף פעולה עם אמנים אחרים ועוד מי יודע כמה פסקולי סרטים. הספק מכובד לכל הדעות. קנופלר החל עם Golden Heart הטוב והמשיך עם Sailing to Philadelphia המצויין (מהדיסק הזה זוכרים בעיקר את Speedway at Nazareth, עם אחד הסולואים הטובים ביותר שאי פעם שמעתי). לאחר מכן הוא דעך ודי חזר על עצמו, עד שהגיע Get Luckey.

Get Luckey הוא מהיותר טובים שהוציא בעשור האחרון. הוא מתאפיין בנגיעות סקוטיות ומתעלה במקצת מעל הבינוניות של קודמיו. מי שישים לב למילים יגלה קנופלר מהורהר למדי, שחוזר לשאלות שהעסיקו רבים וקודמים לפניו, על תרבות הצריכה העכשווית ועל מה שקדם לה. לטעמי, מדובר בדיסק הטוב ביותר שהוציא קנופלר מאז Sailing to Philadelphia. הטקסטים מהורהרים אך חדים, המוזיקה מצויינת לפרקים והגיטרה מנסרת. Border Reiver כבר מתנגן ברדיו וגם שיר הנושא המצויין Get Luckey זוכה להשמעות. בהעדר כלי מדידה אפקטיבי בארצנו הקטנטונת, אלו נחשבים כפרמטרים להצלחה.

מארק קנופלר של היום הוא אמן מבוגר המנגן מוזיקה מבוגרת. במעמדו, הוא אינו צריך להתחנף למבקרים, או למשוך מעריצים חדשים. מעריציו לעולם יעריכו אותו בזכות פועלו בדייר סטרייטס. גם הם, כמוהו, התבגרו ובשלים לקבל אותו גם בערוב ימיו, עם השירים השקטים והעיבודים המקסימים. החופש הזה מתבטא באלבומים הרבים שהוציא קנופלר בשנים האחרונות, ברצותו, הוא הופך אמריקאי (Sailing to Philadelphia, Shangri-La), ברצותו, חוזר לאנגליה (The Ragpicker's Dream) וברצותו מצפין אף למולדתו סקוטלנד (Get Luckey). החופש הזה מעניק לו מרחב – לעיתים רב מדי – העולה לו גם בשירים מיותרים. ועדיין, רוב האלבומים שהוציא קנופלר לאחר פירוק הדייר סטרייטס הם אלבומים מצוינים, נעימים ומלטפים, שהכינוי "אלבומי הפיג'מה ונעלי הבית החורפיות" עושה להם רק טוב.

עבורי, קנופלר יישאר תמיד האיש שפתח לי דלת לעולם מוזיקלי עשיר ושונה מכפי שהכרתי. השירים הארוכים, הסולואים וההופעות הגרנדיוזיות יישארו חקוקות לזמן רב בזיכרון שלי. הערב הזה, בסוף אוקטובר שנת 1991, בפריז גשומה וקפואה הוא אחד מזיכרונות הילדות החזקים ביותר שלי וההופעה הזו, שראיתי באותו הערב עדיין מהדהדת בכל פעם שאני שומע את צלילי הגיטרה של קנופלר. כולי תקווה שיקום האמרגן האמיץ דיו שיביא יום אחד לישראל את אחד מענקי המוזיקה העולמית כיום. במהרה בימינו ונאמר אמן!

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • בועז כהן  On דצמבר 17, 2009 at 8:41 am

    1
    Twisting by the Pool – רחוק מאוד מלהיות "יורופופ". זהו שיר רוק בסיסי וטהור, בסגנון הרוקנרול האמריקאי של שנות החמישים.

    2
    "קנופלר כבר זקן"… – זקן? ממתי גיל 60 זה "זקן"? ספרינגסטין בן 60. טום וויטס בן 60. שלמה ארצי בן 60. אלה זקנים, אלה?

    3
    "קנופלר של היום הוא אמן מבוגר המנגן מוזיקה מבוגרת". אין דבר כזה "מוזיקה מבוגרת". זו המצאה תקשורתית. יש מוזיקה טובה ומוזיקה לא טובה. ילדים ומבוגרים יכולים לשמוע באך, מיילס דייויס, ביטלס, קלפטון, דייר סטרייטס, קיור, ארקייד פייר, בק, רדיוהד וכו' – ולא להרגיש שזו "מוזיקה מבוגרת" – השאלה היא מה משמיעים להם. אני כופר באבחנות האלה, בכל הקשור לאמנות. ואן גוך אינו "ציור מבוגר", למרות שהוא פעל במאה ה-19.

    4
    וחוץ מזה, כתבת יפה, ועשית לי חשק לשמוע קצת דייר סטרייטס. אני מצטרף אליך בבקשה להביא את מרק קנופלר לישראל.

  • חנן  On דצמבר 17, 2009 at 9:00 am

    1. Twisting by the Pool הוא שיר שאינו עולה בקנה אחד עם היצירות האחרות של הלהקה שהזכרתי. בעיני הוא נתפס תמיד כחריג בנוף הלהיטים של הלהקה, בעיקר מבחינת הביצוע המייגע והקופצני ומכאן ההפרדה שעשיתי לו.
    2.כשהחלטתי לכתוב רשימה זו, נכנסתי ליוטיוב לחפש חומרים וראיתי, לראשונה מזה שנים, את קנופלר. שמע, לא ראיתי אותו שנים והוא הזדקן. אני מניח שמכאן השימוש במילה זקן. אגב, נכון שגם ספרינגסטין וארצי בני 60, אבל הם נראים הרבה יותר טוב ממנו.
    3.מוזיקה מבוגרת היא מוזיקה הפונה לאנשים מבוגרים. נכון שהאבחנה תעשה תמיד על ידי התקשורת (שהרי אף אמן לא מכוון "רק" למבוגרים) אבל העובדה הנכונה היא שקנופלר של היום פופולארי בעיקר בקרב אנשים מעל גיל 30. שאל את הבת שלך אם היא מכירה את אחד השירים שלו מהעשור האחרון. סביר להניח שהיא תענה שלא ומכאן הגיעה ההגדרה מוזיקה מבוגרת.
    4. תודה!

  • שרון רז  On דצמבר 17, 2009 at 12:22 pm

    אני חושב שזה היה נחמד אם היו מביאים אותו לישראל, לאיזה מקום קטן יחסית, סגור, הופעת ישיבה… כמה שיותר אינטימית

    האלבום מהשנה גט לאקי דווקא פחות טוב מהקודמים לטעמי האישי ולדעת כמה מבקרים גם אם אני זוכר טוב, דווקא הקודם היה מצויין, קיל פור קרימזון, החזיר אותו לחיי, כן, גם חלק ממה שעשה בעשור הזה

    הוא ודייר סטרייטס, ואני מזכיר בשקט את השם הזה…, נעלמו מחיי מאמצע /סוף השמונים ועד לאמצע שנות האלפיים, כ-20 שנה… מה שקנופלר עושה בשנים האחרונות טוב וגרם לי פתאום לחזור לחיקו, הוא בוגר, עדין יותר, וטוב לשמוע את המוזיקה שלו שוב

    אגב, בועז צודק

  • נעמי  On דצמבר 17, 2009 at 12:53 pm

    כדאי לדעתי גם לזכור את הפלירטוטים של קנופלר עם מוסיקת קאנטרי בעיקר בשנות ה90 (למשל עם הנוטינג הילביליס), יש לזה חשיבות בהבנת המוסיקה שלו באופן כללי.

    באשר לשאלת הגיל, יש צדק במה שאתה ובועז טוענים במשולב: אמנם זו לא המוסיקה שמזדקנת, אלא אנחנו המאזינים.

    חוץ מזה גם לי עשית חשק לשמוע דייר סטרייטס.

  • whisper  On דצמבר 17, 2009 at 4:55 pm

    אני את שבוע קנופלר להמונים חגגתי בבלוג שלי עם שני פוסטים לפני שבועיים
    מה שהוביל אותי להודעה שהאיחול שלי לשנה הקרובה היא לראות אותו בהופעה חיה –
    טוב לדעת שיש עוד אנשים בעניין
    יאללה – שיבוא כבר!

  • יוני  On ינואר 8, 2010 at 1:21 am

    שחושב שצריך להגיד נופלר (ולא קנופלר).

    אז הנה, הופעתי.

    אגב, נראה שהחמצתי אחלה הופעה.

  • לאקי גיא  On ינואר 24, 2010 at 12:57 pm

    קראתי ביקורות רבות על תקליטו האחרון ואני בהחלט מסכים איתך.
    Sailing to Philadelphia אכן היה האלבום הטוב ביותר בקריירת הסולו שלו.
    ו- Speedway at Nazareth הוא יצירת מופת שעומדת בשורה אחת עם להיטי דייר סטרייטס.
    Get lucky הוא בהחלט טוב (לדעתי הטוב ביותר מאז Sailing to Philadelphia) עם שירים מצוינים כמו So far from the Clyde, Piper to the end ו-Cleaning my gun שמוכיח שכשהוא רוצה לנגן רוק הוא עדיין מצליח ובגדול. ממליץ לראות אותו בסיבוב הקרוב באירופה ומאמין שהיה בקלות ממלא את קיסריה אם היה בא לארץ.

  • סיגי  On ינואר 24, 2010 at 6:07 pm

    שיקום האמרגן שיביא את האגדה הזו לארץ.
    האוהדים והאוהבים נותרו כאן והתבגרו יחד איתו.
    מוסיקה טובה לעולם תהיה כזו.

  • viki  On מרץ 29, 2010 at 8:38 am

    יפה כתבת..
    עבורי הדייר סטרייט יהיו תמיד חלק בלתי נפרד מגיל ההתבגרות . נחשפתי אליהם דרך אהוב ילדות שאהבתי שנהג כל הזמן להאזין להם..
    אני אפילו זוכרת סיקור של הביקור שלהם בחדשות במיוחד את מארק עם הסרט על הראש.
    לא הייתי בהופעה שלהם בארץ אבל אני מתעתדת לראות את מארק ביוני הקרוב בברלין.
    דיברת על חיידק ההופעות שנכנס בך וזה כ"כ מוכר לי..
    בעיניי, מארק נופלר וחבריו הוא כמו יין ישן נושן שרק הולך ומשתבח עם הזמן והוא שייך לליגת האלופים שלי שהם הביטלס, לאונרד כהן, בוב דילן, ניל יאנג, ברוס ספרינגסטין.
    הגעתי למסקנה שהמוסיקה שנחשפת אליה בילדות/בגרות היא בסופו של דבר המוסיקה שתחרט אצלך עמוק כל ימי חייך ותמיד תמיד תחזור אליה..

    חג שמח

  • יבגני (לא רוסי)  On דצמבר 22, 2010 at 8:35 pm

    לא מסכים עם הכתוב פה.
    כתיבה נוסחתית.
    מה זה זקן ? מי שכותב ככה, לא מבין מוזיקה מהחיים שלו.

    מוזר/חורא לי גם בתגובות, שתמיד מזכירים דייר סטרייט, מזכירים בלחש מהפדיחה, מצמידים לזה את ימי הנעורים.

    "מוזיקה לילד הפוחז". היום אנחנו רציניים, שומעים … אלטרנטיבי.

    שטויות במיץ.

  • David  On פברואר 10, 2012 at 8:44 pm

    אני מאוד אוהב את אלבומי הסולו שלו, לדייר סטרייטס אני יכול להאזין מדי פעם, אבל כל כך חרשתי עליהם שזה איבד איזה קסם אצלי (חוץ מהאלבום הראשון, שיש בו משהו אחר, פשוט יותר), כך שלשמוע את קנופלר מבחינתי זה לשמוע את הצליל המוכר אבל בלי לחזור לשירים הישנים

  • חיים  On דצמבר 9, 2016 at 10:13 am

    מתי הופיעה הלהקה בישראל? אני שואל משום שבצעירותי לקח אותי חבר טוב להופעה בבריכת השולטן בירושלים, ולבושתי לא היכרתי אז את הלהקה, למרות שהייתי חובב מוזיקה והתמציתי אז לא רע בתחום.
    אגב, אחד השירים הכי יפים של הלהקה, לטעמי, הוא You and your friend/

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: