החיים הם תחנת רכבת

החיים הם תחנת רכבת, אמרו רבים וטובים ממני. האמת, יש בזה משהו.

כל אחד מאיתנו משייט בקרון שלו, עוצר בתחנות שמשזמנים לו החיים, מוריד נוסעים, מעלה חדשים, מתרשם מהתחנה ומחליט אם להמשיך או להישאר. לעיתים התחנות זוהרות, מבשרות על שינוי. לעיתים הן אפלות ומוזנחות, וטומנות בחובן בשורות רעות. לעיתים הרכבת שלנו סוטה ויש להחזירה לכיוון. לעיתים היא ממהרת ולא עוצרת באף תחנה בדרך. ולעיתים היא לא מפסיקה לעצור. לא לכל הרכבות יש כיוון. לא כולן יודעות בהכרח לאן הן נוסעות ואת מי יאספו בדרך. זה היופי שבדבר.

אני אוהב את תא הרכבת שלי. הוא פשוט, נעים למראה ומזמין. לעיתים מזמין יתר על המידה. בתקופה האחרונה הוא הפך לדינאמי. אנשים רבים מבקשים לעלות. לא מעט מבקשים גם לרדת. בשנה האחרונה עלו לקרון כמה שכנים, עם פוצנציאל להפוך לחברים של ממש. מצד שני, חבר ותיק שליווה אותי מאז התיכון החליט לפתע לקפוץ מהרכבת ונעלם. ספק אם אראה אותו יותר. כמעט ולא נשארו איתי נוסעים מהתקופה הזו. לעיתים אני רואה אותם מהחלון. הם מנופפים לשלום אבל לא נכנסים.

הם חסרים החברים האלו, וחסרונם מורגש. הקרון שלי התמלא בשנה האחרונה בנוסעים קצת יותר מבוגרים (ובוגרים). כבר אי אפשר לדבר איתם על כדורגל – הם לא יבינו כלום. אי אפשר גם לשחק איתם בפלייסטיישן או לנהל איתם דיון איזו טרילוגיה של מלחמת הכוכבים טובה יותר – זה לא מדבר אליהם. אפשר לדבר איתם על ילדים ועגלות תינוק חדישות. הם אחלה, אני באמת אוהב אותם. אבל לאן נעלמו כל הנוסעים שחלקו איתי גם את ספסל הלימודים וגם את הקרון? אלו שחלקו איתי את האהבה למוזיקה טובה, ספורט ובירה בחוף הצוק בשבת בבוקר? 

לפעמים קשה לי לפתוח את תא הקרון שלי בתחנות חדשות. אנשים רוצים לעלות, אבל אני לא פותח את הדלת. גם זה קרה לי בחודשים האחרונים. אני לא סנוב, חלילה. לפעמים הפחד משינוי והרתיעה ממשהו או מישהו חדש גורמים לי לשמור על דלתות הקרון נעולות. זו איזושהיא טראומה, אני מניח. לפני ארבעה חודשים פתחתי את הדלת לסדרן שהתעקש לעלות והוא הפקיד בידי מכתב פיטורין. מאז אני נזהר.

מאז אותו סדרן, החל קרון הרכבת שלי להיעצר לעיתים תכופות יותר בתחנות ביניים שמעולם לא ביקרתי בהן. אנשים מכל המינים והסוגים עלו קרון שלי, רק בשביל לרדת לאחר תחנה אחת. נותני עצות חינם הצטרפו למסע למרות שכלל לא ביקשתי מהם לעשות זאת. חברים טובים ברחו ונעלמו ורק מעטים החליטו להישאר ולתמוך. לעיתים ירדתי אני בתחנות ביניים, במטרה לחפש עבודה חדשה. לפני שבועיים חזר הסדרן, הפעם עם חיוך. העבודה נמצאה, הוא הודיע לי. אפשר לחזור לשגרה.

שגרה. כבר שכחתי מהי שגרה. זה נכון שלפעמים כיף לעצור. להכיר אנשים חדשים, לפטפט איתם ולהיחשף לתחנות שטרם הכרת. אבל לפעמים אתה רוצה לנעול את הקרון על טייס אוטומאטי ופשוט לנסוע. להשקיף על הנוף מהחלון וליהנות מהחיים, מהשגרה ומהמעטים שנותרו עימך בקרון לא לעצור בתחנות חדשות, המביאות עימן הרפתקאות חדשות ובשורות מרנינות. פשוט לנסוע. שגרה אינה בהכרח משהו רע ולפעמים, לאחר מסע ארוך, הכולל אינספור תחנות, פרצופים חדשים וחוסר וודאות, כל שהגוף והנפש רוצים נמצא בפנים, לא בחוץ.

מתישהוא יחזור אלי הרעב לתחנות חדשות, הטומנות בחובן הרפתקאות ואנשים חדשים. עכשיו אני רוצה רק לנוח.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • המלוכסנת הרחוקה  On יוני 14, 2009 at 11:06 am

    בכל רכבת יש גם קפיטריה
    אל תשכח.

  • סיון  On יוני 15, 2009 at 8:21 pm

    כרגיל, אתה מאוד מדוייק בכתיבה שלך. אהבתי את הרשימה הזו מאוד, היא נוגעת ללב. תנוח, עברת מסע ארוך מאוד. אני עוד לא התייאשתי ממך, בתחנה הישנה-חדשה שלי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: