אדי וודר ואני

אמצע/סוף שנות ה-90, מבלבלות ככל שהיו, הן עדיין מקום לערוג אליו. המוזיקה היתה פשוטה יותר, המבחר מצומצם יותר והרגשות חזקים יותר. אדי וודר מסמל אותן בעיני יותר מכולם. את Ten ו-Vs לא אשכח לעולם – הם תופסים חלק משמעותי בעיצוב האישיות שלי ובחיזוק האהבה שלי למוזיקה. בעבר כתבתי על פסקול ילדות אחר שלי – אני חושב שגם אלבומים אלו מהווים חלק מאותה הילדות, אם כי הזיכרונות שהם גוררים איתם שונים לגמרי. מכל הלהקות להן האזנתי, מכל הזמרים שהערצתי, דווקא וודר נותר חרוט בזיכרון. פרל ג'ם, טובה ככל שהייתה, גוועה בתהומות הנשייה. להקות אחרות שהערצתי באותה התקופה מעולם לא הצליחו להגיע למיתיות שמייצר קולו של וודר בתודעה שלי. וודר נותר זקוף כאנדרטה המייצגת בגאון תקופה נשכחת. למשמע קולו שבים ועולים הקולות והצלילים של אותן שנים: חומות בית הספר הסוגרות, הקור המקפיא, ריח המטרו ואינפנטיליות החברים.

טיבם של אייקונים כאלה להתפוגג ולהעלם. לפעמים זה באשמתם (ראו ערך כריס קורנל, גיבור ילדות שהוציא השנה דיסק שכמעט הצליח להחריב לגמרי את המורשת שהותיר אחריו) ולפעמים זה גם באשמתנו – אחרי הכל, חתונה וילדים עושים את שלהם. נדירות הפעמים שאמן שריגש אותי כשהייתי ילד, הצליח לעשות זאת גם לאחר עשור או שתיים. מאז אותן שנים, לא ציפיתי מוודר לחדש והוא באמת לא עשה זאת: האלבומים האחרונים של פרל ג'ם היו בינוניים במקרה הטוב והלכו לאיבוד במבחר העצום שיש לשנות האלפיים להציע. ובכל זאת, הפתעה. לפני שנה וחצי יצא הסרט Into the Wild שלווה בפסקול שכתב וודר. הסרט היה טוב. הפסקול מדהים!

יש יאמרו, הצתה מאוחרת. זה נכון. הדיסק יצא כבר לפני יותר משנה. ובכל זאת, משהו התחבר אצלי דווקא עכשיו. אולי זו התקופה הרגישה וחוסר הוודאות המלווה אותה, אולי דמות מן העבר שצצה לפתע לאחר עשור של שתיקה והזכירה נשכחות. איני יודע. בשנה האחרונה האזנתי רבות לדיסק, אולם רק לאחרונה המילים התחברו והמוזיקה החלה לחלחל. הזכרונות צפים, התמונות חוזרות ואתה מוצא עצמך מאזין לדיסק שיצא ב-2007 ומריץ תמונות מ-1993. אני רגיל להריץ תמונות עם דיסקים ישנים, עם להקות שכבר נכחדו מן העולם, לא עם דיסקים חדשים.

בשנה וחצי שעברו מאז יצא אל העולם, הפך הדיסק למצליח למדי. וודר זכה בגולדן גלוב על Guaranteed (ואף היה מועמד לגראמי כמדומני). ארגון Stand up 2 Cancer השתמש בשיר Rise בשביל לעודד התרמה למלחמה בסרטן (בקליפ מושקע ועתיק כוכבים בבימויו של דיוויד פינצ'ר) ווודר אף יצא למסע הופעות סולו קצרצר לאחר הוצאת הדיסק. לטעמי, מדובר ביצירת מופת שלמרות אורכה (כ-30 דקות בלבד) תחקק בתודעה זמן רב.

תמיד שאלתי את עצמי למה מכל הלהקות להן האזנתי באותה תקופה, דווקא וודר נותר חקוק בזיכרון. ב-1991, מיד עם צאת Ten, יצאה פרל ג'ם לסיבוב הופעות בינלאומי. יצא לי לראות אותם מופיעים (ואפילו ללחוץ באקראי את ידו של וודר, בעת שעשה Stage Diving ונפל עלי…) ותמיד חשבתי שיש לכך קשר. מסתבר שלא רק. לזיכרונות, שהופכים למיתיים ככל שעובר הזמן, יש תפקיד חשוב כשומרי זיכרון, אולם ללא המוזיקה, סופם לגווע גם כן. וודר ייצר דיסק שיחזיק אותו בתודעה שלי לעוד עשור (לפחות). אני מקווה שאז, ממרומי גיל 40+ (שלי, לא שלו), הוא יצליח לנפק משהו מוצלח נוסף ולסחוב אותי איתו הלאה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עידן  On אפריל 19, 2009 at 11:45 pm

    גם אני גדלתי על פרל ג'אם והקול של אדי מצמרר אותי עד היום. מזדהה עם כל מילה בפוסט היפה הזה

  • ליאור שדמי שפיצר  On יוני 15, 2009 at 4:22 pm

    שמחזירים אותי אל חומות בית הספר וריח המטרו, וגם לקרוא פה מידי פעם 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: