התיקון שלי

אנשים עם רגישות לזולת הם בעיני אנשים מדהימים, ואני אומר זאת בתור אחד עם אפס רגישות כזו טרם עידן הצליאק. הם תמיד מבחינים ראשונים במצוקת הזולת, תמיד שמחים להושיט יד ולעזור ותמיד, אבל תמיד חושבים על האחרים לפני שחושבים על עצמם. פעם לא אהבתי אותם. כל אחד לעצמו, היה המוטו שלי בחיים. בשנה האחרונה למדתי להעריך אותם. מתוך מצוקת הצליאק הפרטית שלי והצורך בעזרה של אחרים, נולדה היכולת לזהות גם את מצוקות הזולת ולהעריך את אלו שיודעים להושיט יד. זה עדיין לא הולך חלק, אבל לפחות אני בכיוון.

הטלפון שקיבלנו בשבוע שעבר, שוב הוכיח לי עד כמה הרגישות לזולת היא מצרך שמחמם את הלב. על הקו הייתה אישה, שהזדהתה כאמו של אחד הילדים בגן של מיכל, בתי. "אני מתקשרת בקשר למכתב שחילקתם בגן בנוגע לצליאק של הבת שלכם", אמרה. "אני מקיימת מסיבת יום הולדת לבן שלי בשבוע הבא ורציתי לשאול כיצד להכין עוגה נטולת גלוטן".

שבוע קודם לכן, כשכתבתי את המכתב, לא באמת האמנתי שהורים יתייחסו אליו. ביקשנו שיעדכנו אותנו כשמביאים עוגה לגן ואף צרפנו מתכון לעוגת שוקולד נטולת גלוטן, לאלו שלא הבינו את הרמז. בעבר כבר נתקלנו בהורים שהביאו לגן עוגה ללא התראה ואמרו "אוי, שכחתי". כבר נתקלנו בהורים שהביאו חטיפים לילדים והגננת פשוט לא חילקה למיכל אותם. אין לי מילה רעה עליהם – הם לא ידעו וגם אם היו יודעים, זו זכותם המלאה לחגוג יום הולדת בדרך שהכי טובה לילד שלהם, לא לזה של אחרים. למה שיטרחו בשביל ילדה עם צליאק שממילא אינם מכירים?

אבל אני כל כך שמח שמישהו הוכיח לי (בפעם המי יודע כמה) שעם מחשבות שליליות לא מגיעים לשום מקום. האמא הזו, שעד היום איני יודע את שמה, הוכיחה לי שיש גם אנשים שאכפת להם. יש אנשים שרגישים לרגשות הזולת ושמחים להושיט יד ולעזור. רק תחשבו על התהליך שקדם להחלטתה להתקשר: היא זכרה את המכתב שהפצנו להורים, הרימה טלפון, הכינה עוגה ואף התעניינה בסוגי החטיפים שצליאקיסטים רשאים לאכול. אשתי הייתה כל כך נרגשת שאף התקשרה אליה שעה לאחר מכן והודתה לה בשנית. ההתרגשות נבעה בעצם החשיבה על מיכל, מעצם ההתחשבות ומהרצון לגרום לה להרגיש כמו כולם – רצון שמגיע מאדם שאיננו מכירים כלל. בעולם החומרני בו אנו חיים, בו כל אדם דואג קודם כל לעצמו, אין זה טריוויאלי להתנהג כפי שהתנהגה.

מאז עברו כמה ימים והשבוע, שוב, הביאה אחת האימהות לגן עוגה נטולת גלוטן. היא אף הגדילה לעשות וקנתה במיוחד שוקולד כרמית נ"ג, בכדי לחלק לילדים. שמחתי לשמוע על כך ולא רק בשביל הבת שלי, שתזכה לאכול ביחד עם כולם. שמחתי גם בשביל עצמי – הגיע הזמן לחשוב חיובי ולשמור על אופטימיות. המחשבות השליליות המלוות אותי בשנה האחרונה, רצוי שיחלפו להן מן העולם. הבת שלי תסתדר בחיים, היא תהיה כמו כולם ותזכה לאהבה בזכות מי שהיא – ילדה מקסימה וחייכנית – ולא בזכות מה שהיא יכולה או לא יכולה לאכול.

מחשבות אלו הן אמנם חלק בלתי נפרד התהליך ההסתגלות לצליאק, אבל אני חושב שהיום, שנה לאחר גילוי המחלה, אפשר לומר להן שלום. קשיים תמיד יהיו, וגם אנשים רעים יצוצו מדי פעם, כפי שקורה בחיים ולא רק לצליאקיסטים. זוהי דרכו של העולם כנראה. אבל העולם יודע גם לתקן ואולי סיפור הצליאק הוא הדרך שלו לתקן אותי ולהפוך אותי, מאדיש המתעניין רק בעצמו, לרגיש הקשוב גם לזולת.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שמרית  On דצמבר 17, 2008 at 8:10 am

    כן, יש אנשים טובים. וכדאי לזכור את שמם, זה גם חלק מאותה רגישות מיוחלת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: