הבטתי על עטיפת הארטיק הצבעונית, הפכתי אותה שוב ושוב תוך שאני מתעלם ממבטיה של מיכלי. "אבא, ארטיק", היא חזרה שוב ושוב, מנסה לשכנע אותי לקבל את ההחלטה הנכונה. כמעט ונתתי לה את הארטיק כשלפתע הבחנתי בו. כיתוב קטנטן, הסיוט של כל הורה לילדים עם צליאק, מוסתר בצורה די מתוחכמת: "עשוי להכיל עקבות מזעריים של גלוטן", היה כתוב שם באותיות קידוש לבנה קטנטנות. איזו אכזבה. החזרתי את הארטיק למקפיא בתקווה למצוא ארטיק אחר. כלום. גורנישט, נאדה. או שאני נותן לבת שלי לאכול ארטיק קרח עם "עקבות מזעריים", או שהיא חוזרת הביתה מאוכזבת. חתיכת דילמה.
מי בכלל המציא את המשפט הזה, "עשוי להכיל עקבות מזעריים של גלוטן"? חשבתם פעם על הסיכוי שבמוצר שעליו כתוב משפט כזה אכן יהיה גלוטן? הרי זה רק עשוי להכיל. וגם אם זה יכיל, הרי שמדובר בעקבות מזעריים של גלוטן. כמה גלוטן כבר יכול להיות בארטיק קרח, לעזאזל? די ברור שהמשפט נרשם על ידי החברות ככסת"ח, מתוך כוונה להעביר את האחריות להורה. אז הנה הצלחתן. האחריות נפלה עלי, ההורה הצעיר שעד לפני מספר חודשים כלל לא ידע מה זה צליאק ונאלץ כעת להתמודד עם הצורך לא לאכזב את הבת שלו. כל הכבוד לכן.
היה זה יום חם, אחד החמים הקיץ. אני ומיכלי סיימנו טיול של כשעתיים בספארי, ביחד עם זוג הורים נוסף וילדתם הקטנה. הקיוסק לא הכיל שום דבר נ"ג, מלבד מים מינרלים. בנוסף על כל הצרות, הורי הילדה שהיו איתנו לא מצמצו לרגע לפני שקנו לילדתם גלידה עתירת גלוטן שנראתה כשילוב בין טילון וטיל בליסטי בגובה חמש וחצי קומות. מחד, מיכלי שלי עייפה ורעבה. היא בוהה בי בעיניים כלות, וחוזרת ללא הפסק על צמד המילים "אבא" ו"ארטיק", תוך הגנבת מבטים למגדלי עזריאלי של חברתה. אין ספק שארטיק יגרום לה לחייך ויהפוך אותה למאושרת. מאידך, היא רגישה לגלוטן, ואיני יכול לתת לה לאכול משהו שיגרום לה להרגיש לא טוב. מה עושים?
בחנתי את התיק, בניסיון למצוא תחליף טעים יותר. בשקית קטנה היו כמה בייגלה נ"ג וקרקרים מלוחים, שאם היו נזרקים לכינרת, היו יכולים לייבשה תוך דקות. מטבעות השוקולד שאני נושא עימי תמיד היו יכולים להוות אלטרנטיבה ראוייה, אלמלא הפכו לעיסה דביקה וגם הלחם נטול הגלוטן עמד בכל התחזיות טרם היציאה לטיול והתפרק לחתיכות קטנטנות. הבטתי סביבי בייאוש. הקיוסק היה עמוס לעייפה בזאטוטים שאכלו כל העולה על רוחם, ללא דין וחשבון, ללא בדיקות מקיפות וללא בדיקת מזעריות הגלוטן. לראשונה מזה חמישה חודשים, נפל לי האסימון. יש לילדה שלי צליאק וזה יצריך ממני קצת יותר ממה שיש לי כרגע.
קניתי לה את הארטיק.
אחת העצות הטובות שקיבלתי במהלך החודשים האחרונים הייתה לדעת מתי להפעיל שיקול דעת. לא לזלזל באזהרות שרושמות החברות על עטיפות מוצריהן מחד, אולם לא ללכת אחריהן כעיוור מאידך. להפעיל שיקול דעת, כך קרא לזה הרופא של מיכל. אז הפעלתי. אם הייתה זו אזהרה חד משמעית ("מכיל גלוטן"), לא הייתי חושב פעמיים. אבל כשמדובר באיזו אזהרת כסת"ח שנועדה, לטעמי, לכסות את התחת של היועץ המשפטי שכתב אותה יותר מאשר להגן על בריאות ילדינו, אני מעדיף לחשוב פעמיים לפני שאני מונע מהבת שלי משהו שהיא יכולה לאכול. שמעתי כבר על הורים שנוהגים באופן דומה. שמעתי גם על כאלו שנשמעים לכל אזהרה ולא אוכלים כלום. אני מניח שכל אחד מפרש את המשפטים הללו באופן עצמאי, בהתאם לסיטואציה אליה נקלע ובהתאם לפז"ם שצבר בהתמודדות עם רצונות ילדיו. זה היה מקרה בו החלטתי לפעול לפי שיקול הדעת שלי.
יהיו שיגידו, איזה חוסר אחריות. יהיו שיגידו, כל הכבוד. כולם צודקים. בינתיים אני בשלב הלמידה. לא רק של המחלה אלא גם של דרכי התמודדות איתה.
נ.ב
מנושא לנושא באותו נושא: הנה כתבה מעניינת שפורסמה לפני מספר ימים בנושא הסימונים הגורפים של חברות המזון על המוצרים שלהן. מי שיתעמק בטוקבקים, יבין בדיוק על מה אני מדבר.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3581434,00.html#Scene_1
יושב על הגדר 
תגובות
מבינה אותך מאוד. כי אני בעצמי צליאקית…. ושונאת את הכיתובים המכסתחים. עוד יותר שונאת שתוקעים גלוטן בכל מקום אפשרי…. כשהייתי ילדה אבא שלי היה עושה איתי גלידות בכל יום שישי, כדי שלא ארגיש מקופחת שלכולם יש ממתקים רבים ואני שונה… בדיעבד, אלו היו הימים שהכי אני זוכרת בחום. הלוואי והם היו חוזרים. השונות הזאת היתה היתרון שלי. תמיד. עדיין. לחיוב. בעיקר
אצלי ההתלבטות הגדולה ביותר היא הקרמבו.
אני יודעת שצליקאים טהרניים לא מתקרבים.
אני מרשה לעצמי את החלק העליון, ומלבד האשמה אין לי כאבים.
לדעתי חשוב להראות לה שיש אפור ויש מקום לשיקול דעת ולפעמים זה כאמת רק כסת"ח..
בתור ילדה היה לי מאד קשה כל הזמן לשמוע שאסור ואסור ואסור.
חשוב שאתה בתור הורה תהיה גם בצד שמתיר.
בהצלחה!