רשמים ממסע לארץ מקוללת

הנסיעה באוטובוס מעולם לא הייתה כה חד גונית, כמו במסע לפולין ממנו חזרתי השבוע. אמנם נהוג לחשוב על פולין כאפורה, צבועה בצבעי שחור לבן מרצדים, זכר לימיה האפלים, אולם בפועל, היא ירוקה עד שעמום. הנה עוד יער. פרות רועות במרעה, מאחוריהן מציץ גג רעפים אדום בוהק. הנה נהר נוסף, לידו אגם בו משייטים ברווזים. אין הרים באופק. אין מישורים, אין ואדיות, אין כבישים מפותלים. רק ריח דשא רטוב באוויר וזרזיפי גשם שמפריעים לאידיליה. זרזיפים קטנים, שאלמלא הם ואלמלא זכרם של 6 מיליון היהודים שנרצחו על האדמה היפה הזו, היה הטיול הופך למסע טבע פסטורלי.

הניגוד הבלתי אפשרי בין יופייה של פולין לבין עברה, רק הופך את המסע לקשה עוד יותר. הניגוד בין מספר היערות הירוקים למספר האנדרטאות המפוזרות בכל כפר ועיר זועק לכל עבר, כמו גם הניגוד בין מספר בתי הקברות למספר הפאבים. בין שדות המרעה המלאים בפרות לשדות ההרג התחומים בגדרות. בין הפסטורליות כיום, לאנדרלמוסיה דאז. ניגודים בלתי נתפסים. קשה להאמין שביער הטבול בירוק, ליד האגם, פסי הרכבת ולהקת הברווזים, הוקם מחנה טרבלינקה. קשה להאמין שבמרחק מטרים ספורים מעיירה ציורית כמו טיקוצ'ין, למרגלות הנהר והאחו, נמצאים 3 בורות מוות בהם קבורים למעלה מ-3,000 יהודים תושבי העיירה.

היטיב לבטא זאת יעקב גלעד, שכתב:

"..יושבי בתי-קפה זוגות ליד הבר
מנופפים ידם כאילו כלום אף פעם לא קרה
כאן תמיד זורמת השגרה
אני יוצא מחוץ לשיירה ובוכה כל הדרך חזרה.." (מתוך "שיר אחרי הגשם")

אי אפשר להאשים את הפולנים. גם הם היו רוצים לשכתב את ההיסטוריה שלהם, להשמיט את השנים הרעות ולבנות עתיד טוב יותר. אפילו את מחנות ההשמדה הם צבעו בירוק. גם הם רוצים לחזור לשגרה מהר ככל האפשר. ובכל זאת, בלתי אפשרי להתעלם ממה שקרה על האדמה המקוללת הזו. כל ארובת מפעל נראית לי כמשרפה, כל בור תמים נראה לי כקבר אחים. מאחורי כל חנות אופנה מסתתרת אנדרטה לזכרם של אי אלו נרצחים. גם אם מנסים, בלתי אפשרי להתחמק מהעבר.

המסע קשה. לבעלי דמיון מפותח, המסע קשה אף יותר. בתי הכנסת נטושים, בתי הקברות מנותצים, פסי הרכבת עזובים ומחנות ההשמדה ריקים. לא פשוט לדמיין איך כל זה נראה לפני 60 שנה. בקלות אפשר להתמסר לנוף, לוודקה המקומית ולקניון הקרוב. בני נוער רבים עושים זאת. נפלה בחלקי ההזדמנות לנסוע בגיל מאוחר יחסית. גיל בו אני יכול להתרכז בדברים החשובים באמת, להבין את גודל האסון, לעכל ולהפנים. ספק אם הייתי מצליח לעשות זאת בגיל צעיר יותר.

לא אלאה בסיסמאות על "מסע חובה" או "לזכור ולא לשכוח". תפישת השואה סובייקטיבית וכל אחד מתמודד איתה בדרכו הוא. אעיד רק כי יש הבדל בין מסע כרווק לבין מסע כאיש משפחה. היתה זו לי התמודדות ראשונה עם השואה כאיש משפחה, כאבא לילדה. ההבדל בתפישה עצום. בצעירותי, עברה השואה לידי, נוגעת לא נוגעת ברגשות שממילא טרם עוצבו, לא לגמרי נחשפו. כאיש משפחה, הרגשות כבר חשופים ודרכם החוצה קצרה יותר. כל תמונה נגעה, כל שיר פרט על מיתרי הרגש וכל מחנה גרם לצמרמורת. תמונות הילדים הן הנוראיות ביותר וההתמודדות הפכה לקשה מנשוא. ספק אם הייתי נתקל בקשיים דומים מספר שנים קודם לכן.

כל עוד הדבר תלוי בי, לא אחזור לפולין לעולם. איני יכול להתמודד עם הניגודים הללו. עם המצבות, האנדרטאות והסיפורים. היה לי חשוב לנסוע ואיני מצטער על כך. אולם זה הספיק. את נופיה המדהימים של פולין אשאיר לתיירים הרבים הגודשים אותה ממילא. אולי אנשים קצת פחות רגישים ייהנו ממנה יותר. בשבילי היא תישאר לעד ארץ מקוללת.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: