אני והיא

ישבנו שנינו במסעדה. היא הסתכלה עלי ולפתע צחקה.

עיניה נפתחות בזמן שהיא צוחקת. צבען חום כצבע האדמה לאחר הגשם. כאשר עיניה נפתחות, אפשר ממש להריח אותו. צחוקה מתגלגל, מדבק. אי אפשר להתעלם ממנו. כאשר היא צוחקת, רבים מפנים את מבטם לעברה. זה משעשע אותי כל פעם מחדש.

המסעדה הייתה חמימה ומלאה אנשים שנמלטו אליה מפני הגשם, ממש כמונו. התכנון המקורי היה ללכת לים. לצפות בגלים מתנפצים על החוף. כבר היינו בדרך. לפתע גשם. נמלטנו למסעדה הקרובה ביותר. הייתה זו שעת בוקר מאוחרת והחלטנו לשבת, לנשנש משהו ולחכות לזמן בו יסיימו השמיים לכלות את זעמם.

שערה סתור, רטוב ומבולבל. הקוקיה תלויה ברישול, מנסה להאחז בשארית קצוות השיער שעוד נותרו בה, בטרם תישמט אל הקרקע. היא יפה בשיער אסוף, אבל יופיה האמיתי מתפרץ כאשר שערה החלק מתפזר, גולש עד הכתפיים ומסתיר חלק מהפנים. שיערה השטני משווה לה פראות שלא ראיתי מעולם אצל אף אחת אחרת. ולחשוב שכאשר הכרתי אותה לראשונה, שערה היה קצר…

היא ישבה מולי. הבטתי בפניה המעוגלות. איני זוכר מה אמרה לי אבל אני זוכר היטב את הגבהים אליהם נסקתי. נדמה לי שהיא הרגישה בכך וחייכה אלי חיוך ממיס וחושף שיניים. המסעדה התמלאה במהירות. עוד ועוד אנשים נדחקו פנימה, נמלטים מהסערה. ועדיין, הרגשתי כאילו אנחנו לבד. "אני אוהב אותך", אמרתי בקול רם. היא הישירה מבט שואל לעברי, לא מבינה כיצד להגיב למשפט שזה עתה יצא מפי.

הבעות פניה אומרות הכל. אם היא אוהבת, מבטה יאמר זאת. אם לאו, ארגיש זאת מייד. זה כל היופי שבעניין. אין בה את הזיוף שיש באחרות. היא פשוט אינה יכולה להסתיר את רגשותיה. אצבעות ידיה הגרומות נברו באוכל שעה שהביטה בי שוב. היישרתי מבט חזרה. עיניה הגדולות נפתחו אלי, שוחקות. היא ממש נהנית מכל העניין, חשבתי לעצמי. האמת שגם אני נהנתי.

הגשם המשיך לרדת ללא הרף. האדים כבר החלו להצטבר על החלון, מפרידים אותנו מן הסערה שבחוץ ומשאירים אותנו לבדנו, במסעדה ההומה. צחקנו כפי שלא עשינו מזה זמן רב. עיניה האדומות הסגירו את עייפותה, אבל חיוכה אמר עוד. החלטתי להזמין חשבון. לא הצטערתי על מה שאמרתי. במעמקי ליבי ידעתי שמתישהוא, אזכה ממנה למשפט בנוסח דומה.

כובע הצמר ששלפתי מהתיק בשעה שיצאנו כבר כיסה את אוזניה. רצנו יחדיו כנגד הרוח החזקה לכיוון המכונית. "תודה אבא", היא לחשה לפתע ונשקה על אפי הקפוא.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אוי  On דצמבר 28, 2007 at 11:28 pm

    לכתוב משהו יפה ומרגש, אבל האמת היא שהשורה האחרונה גרמה לי להזדעזע. אולי זה קשור לערוץ 10, קשה לדעת. מעניין מה חשבו אחרים.

  • אחת  On דצמבר 29, 2007 at 12:02 am

    אתה משתעשע באסוציאציות מיניות ובחוטים הרוקמים ארג של מתח מיני עם בתך???

  • מודי  On דצמבר 29, 2007 at 12:44 am

    אין פה שום מתח מיני. כתוב נפלא, ואני מזדהה לחלוטין.

  • ויי  On דצמבר 29, 2007 at 1:08 am

    חבל

  • אביטל  On דצמבר 29, 2007 at 3:20 am

    מי שרואה פה משהו לקוי פשוט ראה יותר מדי טלויזיה.
    אין כמו אהבה של אב לבת.
    (אם אמא הייתה כותבת את זה על בנה/בתה גם אז התגובות היו כאלו???)
    מקסים ומרגש. מזדהה לחלוטין, אמא לילדה.

  • לגי  On דצמבר 29, 2007 at 5:29 am

    שעשע אותי מה שכתבת על הצחוק,
    בתור בחורה במימדי פטיט וחזות עדינה
    שאמרו עליה לא פעם שצחוקה כשל אישה גדולת מימדים
    ומפתיע את הסובבים שמפנים מבט

    הטקסט מקסים

  • חנן  On דצמבר 29, 2007 at 10:01 am

    הקונוטציות השונות הן אך ורק בראשו של הקורא, שבוחר לאן לקחת את הסיפור. אין כאן ולו רמיזה מינית אחת.

    נסו לקרוא אותו כאשר המשפט הראשון הוא "ישבתי עם בתי במסעדה". נראה לי כי אז, לאף אחד לא היו טענות כגון אלו שעלו כאן…

  • אסתי  On דצמבר 29, 2007 at 10:21 am

    על ידי בניית האשליה שמדובר ברומןבין גבר לאישה. זה מה שעושה את הסיפור למה שהוא ועל זה בנית בזמן הכתיבה, אז למה להתמם ולהגיד שהכל בראשו של הקורא?
    אתה שתלת את המחשבות האלו בראשו של הקורא בדרך כתיבתך ואין כל סיבה להתנצל על האפקט שניסית לייצר כאן.
    יופי של סיפור.

  • אחת  On דצמבר 29, 2007 at 10:24 am

    מהו הבסיס המשותף כאן? מהו המכנה המשותף להשוואה: הבנות האחרות שלך, או נשים; נשים שהיו לך איתן קשרי אהבה וקשרים אירוטיים?

    אבא, שיש לו קשרים רגילים עם בתו מצפה למבט עיניה של בתו כדי לעמוד על אהבתה אליו?

  • טלילה  On דצמבר 29, 2007 at 11:44 am

    "ולחשוב שכאשר הכרתי אותה לראשונה שיערה היה קצר"…
    תעשה לי טובה. כל הטקסט, כמו שכתבה אסתי, בנוי על ההטעייה הזאת ועליה הוא עומד. מבלעדיה אין בו שום עניין. ואיתה, יש בו עניין פרברטי מסוים ובכל מקרה דוחה. "סיפור" זה לא.

  • אוי  On דצמבר 29, 2007 at 4:28 pm

    אסתי וטלילה הקדימו אותי. כל הסיפור מבוסס על הפואנטה שבסופו ובמכוון מתבסס על זה שמתחילתו תחשוב הקוראת שמדובר ברומן. כשמגיעים לסוף הזעזוע נובע מזה שבראש יש תמונה של רומן בין גבר לאישה שמצטרפת אליו תמונה של אבא וילדה קטנה. כל טענה אחרת תהיה התממות.

    ובאמת, לו בתחילת הסיפור היה כתוב "ישבתי עם בתי במסעדה" לא היה זעזוע.

  • אסתי  On דצמבר 29, 2007 at 6:55 pm

    במסעדה" – לא היה סיפור.

  • אוי  On דצמבר 29, 2007 at 9:42 pm

    מסכימה עם אסתי. מה שעושה את זה סיפור הוא גם מה שמזעזע. לפעמים עדיף לוותר על הסיפור…

  • חנן  On דצמבר 29, 2007 at 10:37 pm

    אסתי – אני ממש לא מתנצל על מה שכתבתי. התגובות קצת זיעזעו אותי אבל אני עדיין חושב שהרשימה יצאה טובה (לעניות דעתם גם של חלק מהמגיבים כאן). זכותו של כל אחד לקחת אותה לאן שהוא רוצה. מי שהזדעזע, כנראה התעצל לקרוא אותה בשנית, לאחר הפואנטה, ומיהר לקפוץ, למסקנות. כל בר דעת שיקרא אותה בשנית, לא יראה בה שום דבר "מזעזע".

    אחת – לא כתבתי כאן את גילה של בתי ומכאן נובעת חוסר ההבנה. בגיל שנה וחצי אי אפשר לומר משפטים שלמים.

    טלילה – תגובתך פשוט מרושעת. כנראה שלא עידכנו אותי שמונית למבקרת האתר ואת קובעת מהו סיפור ומה אינו סיפור.

  • אוי  On דצמבר 29, 2007 at 10:52 pm

    הזעזוע הוא בגלל הפואנטה…
    היה נדמה שזה מכוון.

  • אוי  On דצמבר 29, 2007 at 10:53 pm

    הזעזוע הוא בגלל הפואנטה…
    היה נדמה שזה מכוון.

  • אחת  On דצמבר 30, 2007 at 12:58 pm

    האהבה של בת לאביה היא נתון! נתון מובן, ברור, קיים ונוכח ואינו נצרך להוכחות, לא במבט ולא במילים. הציפייה למבט כמאשש אהבה היא בדיוק עירוב המבט שלה עם המבט הנשי של האשה הבוגרת.

  • אחת  On דצמבר 30, 2007 at 1:28 pm

    אם בסוף הסיפור (המשחק על בניית ציפיות מסויימת ובסופו שוברן לכיוון אחר) היה מסתבר שאתה מספר, נניח, על שידת המכתבה שלך או על פנס הרחוב (אבל פחות על מכונית למשל, שם הנושא טעון בצורה אחרת) או דבר-מה אחר שהוא רחוק מאוד מתחום האסוציאציות הבין-אישי הארוטי זה היה עניין אחר לגמרי; אבל כאן שבירת הציפיות מעבירה את הקורא מן האהובה אל הבת, ובת אינה אמורה להיות כלי משחק במישור כזה, באשר עצם נוכחותו של משחק כזה הוא שלא צריך להיות מן האפשר.
    בכל אופן, שיהיו לכם הרבה שנים מאושרות יחד.

  • נעמי  On דצמבר 31, 2007 at 3:54 pm

    אבל רציתי בכל זאת לכתוב שתפיסות אנטיספטיות של הורות, או אולי של הורות אידיאלית, כמו ש"אחת" מבטאת כאן הן מאוד מטרידות. מישהו באמת חושב שאפשר לנסח רשימה מאוד ארוכה של תכתיבים על מה אנחנו אמורים להרגיש ולא להרגיש על מנת להמנע מהגרוע ביותר.

    אני דוקא לקחתי את נקודת המפנה בסוף הסיפור למקום קצת אחר. לרגע קלטתי שאחוז ניכר מהאהבה הרומנטית בעצם אינו ארוטית.

  • של ברמן  On ינואר 13, 2008 at 8:35 am

    די תעזבו אותו, חבורה של סקס-מנייקים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: