Alive n' Kickin' – על הדיסק החדש של ברוס ספרינגסטין

הדיסק החדש של ברוס ספרינגסטין (Magic) הפתיע אותי. בעיקר לטובה, אבל לא רק. מחד, נורא שמחתי על שבחר לחזור למוזיקה שאפיינה את השנים הטובות שלו. מאידך, היה משהו מעניין ומרגש בדיסקים בהם ניסה להמציא עצמו מחדש וקצת הצטערתי על שויתר הפעם על ניסיון לחדש.

אהבתי את אלבום הקאברים האחרון שהוציא, בו העניק משמעות ייחודית לשיריו המאלפים ממילא של פיט סיגר. הייתה זו הברקה, מהמוצלחות שבהברקותיו. אעיז לומר שהיא אף מדגדגת את הברקת Nebraska – האלבום האלמותי שהוציא ב-1982. The Seeger Sessions תפס אותי לא מוכן, בדיוק כפי ש-Nebraska עשה כמה שנים קודם לכן. שניהם הגיעו כשאיש לא ציפה להם ובניגוד מוחלט למסלול ההתקדמות של האמן שביצע אותם: Nebraska הפך אמנם מאז לאגדה, בעוד ש-Seeger הוא עדיין בגדר הברקה מוצלחת, אבל שניהם קוטלגו כהפתעה, כחידוש, כניסיון להמציא מחדש. גם ב-Devils & Dust הפתיע ספרינגסטין כאשר הצליח להוציא מעצמו קולות שטרם נשמעו, תרתי משמע. ספרינגסטין ידוע בתור אמן שאוהב לחדש. זה בולט בדיסקים שלו, אבל לא רק. גם בהופעותיו – לפחות בשתיים בהן אני נכחתי – הוא מעלה שירים מן האוב, משנה גרסאות לשירים, מספר סיפורים ושוזר חדש בישן. הציפייה הייתה לראות איזו המצאה תצא הפעם מהכובע.

הדיסק החדש אינו המצאה – הוא תזכורת לאיך נשמע ספרינגסטין פעם וזה אולי החידוש הגדול ביותר שלו. אין בו צלילים חדשים, אין גרסאות כיסוי וכמעט ואין שירים שקטים. יש רוק שתופס את האוזן כבר בהאזנה הראשונה. כלל אצבע לא כתוב במוזיקה (לפחות זו שאני מאזין לה), גורס שהמהירות בה דיסק ממאיס עצמו על המאזין עומדת ביחס ישיר למהירות בה הוא תופס את אוזנו מלכתחילה. אני שמח שספרינגסטין שובר בינתיים את הכלל הזה. אהבתי את הדיסק מההאזנה הראשונה, ובינתיים, חודשיים וחצי לאחר מכן, אני מחזיק מעמד.

 

בכדי להכניס דברים לפרופורציות, אציין כי הדיסק אינו נמצא ברשימת שלושת הדיסקים הטובים ביותר של ספרינגסטין (Nebraska, The River ו-Born in the USA, אם מישהו שואל לדעתי). ימים יגידו אם יוכל לגרד את המקום השישי המכובד. אבל הוא עדיף על כל הדיסקים שהוציא ספרינגסטין מאז ימי Born in the USA. הוא קליט מצד אחד, אבל בועט מצד השני. יש בו ביקורת, אך היא אינה עומדת במרכזו. יתרונו הגדול בכך שהוא מזכיר למעריץ הממוצע את הימים הטובים של ספרינגסטין. הדיסק עושה חשק לשלוף מהספרייה את הדיסקים הישנים ולהתענג עליהם מחדש. הרצועות הטובות (Livin' in the Future, Gypsy Biker, Girls In Their Summer Clothes, Last To Die ו- Long Walk Home) נשמעות חיות, בועטות ותאמינו או לא, נוסטלגיות. לא אסתכן יתר על המידה אם אהמר שגרסאות ההופעה לשירים אלו, שישולבו עם אותם Oldies של פעם, יהוו חוויה של ממש, למעריצים המבוגרים והצעירים כאחד. 

אמנים טובים נמדדים אמנם ביכולתם להמציא עצמם מחדש, אולם יחטאו לקהל שלהם אם יזנחו את הדרך שהביאה אותם עד הלום. אין זו משימה פשוטה: אמנים רבים קוטלגו כפאתטים לאחר שניסו לשחזר את הצלילים שאפיינו אותם כשהיו צעירים. אבל יש גם את מתי המעט שלא פחדו לקחת את הסיכון ועשו זאת על הצד הטוב ביותר. כפי שלא פחד להוציא דיסק קאברים לאמן שימי הזוהר שלו הסתיימו בשנות ה-40, ספרינגסטין לא מפחד להחזיר לקדמת הבמה את הצלילים שאפיינו אותו בשנות ה-80, ולגרום להם להישמע רלבנטיים מתמיד. השירים חיים ובועטים עד שאין דרך לדעת מי מהם נכתב כשספרינגסטין סומן כהבטחה הגדולה של עולם הרוק ומי מהם נכתב לאחר שהשטרות כבר נפרעו. ואם הסקסופון של קלרנס קלמונט – כלי נגינה שיצא מהאופנה כבר לפני 15 שנה – נשמע עדיין רלבנטי בדיסק רוק בשנת 2007, אזי כל שנותר הוא להוריד את הכובע בפני אחד מאמני הרוק הגדולים בעולם כיום.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יוני  On דצמבר 20, 2007 at 3:58 am

    ואכן זה נראה שהבוס חוזר.
    הדיסק אצלי בסביבות החודש והשלב בו יתחיל להמאיס עצמו נראה רחוק (אם בכלל).
    שורה תחתונה: מומלץ בחום

  • דויד פרץ  On דצמבר 20, 2007 at 10:55 am

    יותר או פחות. אישית אני שייך לאלו שבהתחלה הדיסק הרשים אותם, אולם לאחר חודשיים פלוס עם האלבום אני חש שהוא כמעט בלתי שמיע וזניח אצל הבוס. אבל מה שחבל לי זה שאת האלבום הטוב ביותר של ספרינגסטין אי פעם, אתה לא מזכיר כלל.
    The Ghost of Tom Joad הוא יצירת המופת הגדולה שלו, בהרבה מובנים זהו ההמשך והשדרוג של "נברסקה". כנברסקה לפניו הוא אישי קר ומופנם אבל המבט שהוא מניף בו על החברה האמריקאית הוא חם ואכזרי באותה עת. אך בטום ג'ואד ספרינגסטין הצליח להוציא מעצמו ומהשירים מבט אפילו כואב יותר מנברסקה, הצד האנושי של האלבום ההוא כאב הרבה יותר, ואפילו הציע סוג של נחמה נדירה.
    בראיונות שליוו את יציאתו של "קסם" אמר ספרינגסטין שהלך במודע למקום "פופי" כהגדרתו.
    העניין הוא ש"קסם" לא נשמע כמו מוזיקת פופ כיום. זהו בעיקר פופ נוסטלגי ונחמד עם הפקה עכשווית מדי וכוחנית מדי שמחרבת את הקלילות של השירים בשביל להשמע עדכנית. זה חבל מאוד כי לאחר סדרה של אלבומים מצויינים, "קסם" רק נשמע כאלבום טוב, לטעמי ולצערי הוא רחוק מזה.

  • חנן  On דצמבר 20, 2007 at 11:58 am

    אפשר להתווכח על Magic אבל מדובר בעניין של טעם וריח ועל כן, לא אכנס לזה.

    מאידך, יש לי מה לומר בנושא תום ג'ואד: אכן מדובר בדיסק מצויין שאפשר להעניק לו את טייטל הכבוד כממשיכו של נברסקה. אבל בשום אופן, לטעמי, הוא אינו עולה עליו וזאת מכמה סיבות. ראשית, נברסקה אמין יותר ולו בגלל הדרך בה הוקלט (את הסיפור על טייפ ארבעת הערוצים אתה בטח מכיר). ההקלטה הדלה מעבירה את המסר בצורה יותר טובה מאשר ההקלטה העשירה יותר בתום ג'ואד. שנית, הסיפורים עצמם נגעו בי הרבה יותר. את תום ג'ואד אפשר לשמוע ולהישאר אדישים – בנברסקה זה לא יקרה. כאשר אתה לוקח בחשבון שמדובר בתקופה שלפני 25 שנה, אתה מבין עד כמה גדול ההישג שבעצם הקלטת הדיסק הזה וכמה אומץ נדרש מאמן להוציא אותו. בתום ג'ואד ספרינגסטין, כאמן, שבע יותר ויוצר תחושה (סובייקטיבית, אני מודה) של ניתוק מהטקסטים.

    תשמע, אני רואה שזה נושא גדול בהרבה מסתם תגובה. נתת לי רעיון לפוסט נוסף. אשמח לשמוע גם את דעתך בנושא זה בהרחבה.

    חנן

  • יואב  On דצמבר 24, 2007 at 5:39 pm

    זה פשוט: גם נברסקה, וגם טום ג'ואד מצויינים. אין טעם לפי דעתי להחליט מי יותר.
    מאג'יק לא רע בכלל. יש בו שירים שנשמעים כמו המשכים לשירים קודמים שלו, ויש כאלה שעושים זאת שוב, אבל מחדש – אמריקה. כביש ארוך. חלון פתוח.בעיקר radio nowhere ו- girls in their summer clothes

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: