האידיוט הסנטימנטלי

יש רגעים בחיים בהם אתה מבין שאתה כבר לא צעיר. שריר שנתפס באמצע משחק כדורגל, תרגיל בחשבון ששכחת לפתע לפתור, או סתם מחלה טורדנית שמסרבת להיעלם. סימני ההתבגרות תוקפים כל אחד בזמנים אחרים. רובם פיזיים, אבל לא כולם. המשותף לכולם הוא שהם תמיד תופסים אותך מופתע. אני זוכר את הפעם הראשונה בחיי בה הרגשתי שהשרירים שלי בוגדים בי. אני זוכר את השפעת הראשונה ממנה לא החלמתי לאחר יומיים. היו אלו מקרים בהם הבנתי שהגוף שלי לא נשאר צעיר לנצח. אתמול זה קרה לי שוב, רק שהפעם, הסימן לא היה פיזי – הוא היה נפשי.

את קול נפילתו של האסימון, שבישר על הצטרפותי למועדון הגריאטרי באופן רשמי קיבלתי לאחר שהזלתי דמעה בסרט. גם שאני כותב את זה כאן, שחור על גבי מקלדת, קשה לי להאמין שזה קרה. לא יודע אפילו למה זה קרה. כבר ראיתי סרטים מרגשים יותר, כואבים יותר וכבדים יותר. כבר נכחתי באירועים מרגשים יותר. לעזאזל, אפילו שהבת שלי נולדה לא מצמצתי. אז למה דווקא אתמול?

אני חושב שהלידה של הבת שלי הופכת אותי מדי יום לאדם רגיש יותר. אני, הטיפוס הכי אדיש בעולם, הופך אט אט לסוג של רכיכה. דאגן יותר, נמס מהר יותר ורגיש הרבה יותר. מצד אחד, אני שמח שהבת שלי מצליחה להוציא ממני רגשות שלא ידעתי שיש לי. מצד שני, לאן נעלם הבחור שגר כאן קודם? למה הוא לא חוזר ונותן בעיטה הגונה בישבנו של האידיוט הסנטימנטלי שהשתלט לו על הבית?

רב המרחק בין התובנות שאני מגלה על עצמי מדי יום מאז שבתי נולדה, לבין היכולת שלי לדעת איך להתמודד איתן. כרגע הן רק מגיעות בצרורות, ומפתיעות אותי כל פעם מחדש. לעיתים אלו רגשות דאגה (הס מלהזכיר חרדה…) שמתגנבות באישון ליל, לעיתים גאווה על שהבת שלי הצליחה לחבר שתי מילים יחד ולעיתים סתם תמיהה על ידע בתרופות שאלוהים יודע מאיפה רכשתי. למדתי לא להתרגש מהן, אלא לקבל אותן כמות שהן. פעם הרגשתי רגשות אשם על שהעדפתי שינה על פני טורניר פיפ"א בפלייסטיישן עם חברים. היום אני חי עם עצמי בשלום לאחר החלטה כזו. אני עדיין מופתע שאני מעדיף לישון במקום לבלות, אבל מבין שאפשר להחליף תקליט ולהישאר בחיים.

אתמול הופתעתי שוב. מסתבר שהאידיוט הסנטימנטלי עדיין כאן ואין לו שום רצון להסתלק בקרוב. גרוע מכך: אין לי שום מושג איך לגרום לו ללכת. אולי זה בגלל שאני כבר לא ממש בטוח שאני רוצה?

דרך אגב: "המרדף אחר האושר" (The Pursuit for Happyness) עם ויל סמית. מי שטרם הספיק לראות – מומלץ.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • המלוכסנת הרחוקה  On דצמבר 1, 2007 at 12:54 am

    כותב

  • מודי  On דצמבר 1, 2007 at 1:53 am

    מה שקרה לי כשבתי נולדה.

  • רוני  On דצמבר 1, 2007 at 7:16 pm

    אבל המתיקות נוטפת גם מהלבטים האלה שלך 🙂

  • legi  On דצמבר 1, 2007 at 7:47 pm

    that movie is waiting for me today, took it in the morning from the blockbaster!

    i think the change you're going through is beautifull

  • של ברמן  On דצמבר 5, 2007 at 8:43 am

    תמתין עם הרכישה של חלקת הקבר, נראה לי שיש לך עוד כמה שנים…

  • סמי המלך  On דצמבר 5, 2007 at 10:07 pm

    תספר לכולם שרק בגלל שהיית חוטף בראש בפלייסטיישן – אתה הפכת לרכיכה.

    תמיד היית חלש.

    לך תתאמן – יחד עם מיכלי….

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: