על העיוורון

קראתי לפני שבועיים על חייל המילואים שהתעוור במהלך המלחמה האחרונה. מאז הנושא לא מפסיק לרדוף אותי. קם אדם בבוקר, כמוני וכמוך, עוזב את העבודה וקופץ למילואים. הוא מנשק את שתי הבנות שלו, מטלפן למשרד להודיע שהקפיצו אותו בצו 8 ויוצא. הוא סיפר שלא ידע עד לדקה האחרונה אם יקראו לו או לא וגם כשקראו לו, הוא הגיע בשמחה. האדם הזה בקלות יכל היה להיות אני: גם אני אב לבת קטנה, גם לי יש עבודה בהייטק וגם אני, בטיפשותי הרבה, רציתי להתגייס בכדי להלחם שם, בלבנון.
 
הבנאדם חזר הביתה ללא מאור עיניו. הבנאדם לא יוכל לראות את הילדות שלו גדלות, לא יוכל לראות את אשתו, את הוריו, כלום. יוצא בנאדם למילואים, בנאדם כמוני וכמוך, וחוזר עם נכות כל כך קשה שרק עצם הכתיבה על כך גורמת לי לרעוד. איני יודע מי הוא ואיני מכיר אותו, אבל קשה לי להשתחרר מהתחושה שהוא כל כך דומה לי, כל כך כמוני. ועצם המחשבה על כך שאני, עם רק הייתי מקבל את אותו צו 8 שכה ייחלתי לו באותה תקופה, הייתי יכול להיות שם במקומו, גורמת לי לתחושה קשה.
 
מה עושים במקרה כזה? איך מתמודדים עם אסון בסדר גודל כזה? ואיך אפשר להמשיך לחיות בשלום עם עצמך, בעת ששומעים את הגנרלים והפוליטיקאים מחליפים האשמות על הגב שלך? אולמרט מאשים את פרץ שמאשים את חלוץ שהתפטר אבל ממשיך לטעון שהיה בסדר גמור. יושבים להם כל החיילם הפצועים בבית, נכים, עיוורים והשד יודע מה וצריכים להאזין לכל חילופי ההאשמות המגוחכים האלו. איך הם אמורים להתמודד עם הידיעה שבגללה האנשים הטיפשים וחסרי הכישרון האלו שמנהיגים את המדינה החיים שלהם לעולם לא יחזרו להיות כפי שהיו ערב פרוץ המלחמה? אני הייתי משתגע.
 
מזל שפרקו את גדוד המילואים שלי לפני שלוש שנים. מזל שהחליטו שאין עלינו איום אסטרטגי העבירו אותי לפיקוד העורף. אני, שהייתי טנקיסט, שביצעתי מארבים בלבנון בתקופת הסדיר שלי, שעשיתי סיורים בשטחים במילואים, הייתי יכול להיות שם במקומם, במקום כל אלו שנפצעו, שנותרו נכים ומשותקים לכל החיים. זה עניין של מזל, של גורל. החלטה אחת קטנה לכאן או לכאן וגם אני אולי לא הייתי רואה יותר את הבת שלי, לא זוכה לראות אותה גדלה ולא זוכה להניף אותה באוויר ולראות אותה צוחקת. ולחשוב שעוד התבאסתי שלא קראו לי להלחם…

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ח ל י  On פברואר 4, 2007 at 11:40 am

    האמת שאתה צודק. הפחד הכי גדול שלי בעולם, בחיים, מתמיד, רק מאז הילדה שלי הוא הפך לשני במעלה, זה העיוורון. פחד אלוהים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: